הרב גדי הרלינג

(דגש בוטאני על הצלף הסחוסי הגדל באזור אילת)

 

עץ הצלף המדברי  (צלף סחוסי) (תמונה 1) , הוא העץ היחיד מלבד עץ השיטה (הסלילנית והסוכך) שמצליח לשרוד את המדבר הקיצוני של אזור אילת.

 

הוא מצליח לשרוד בזכות כמה תכונות:

1. שכבה אטימה מכסה על העלים (קוטיקולה) שנראית כמו ניילון (תמונה 2) ואינה נותנת למים להתאדות מהעלים  אפילו בימים חמים מאוד.

2. העלה פונה תמיד בצידו הצר אל השמש, כדי למנוע חימום יתר. בניגוד לצמחים אחרים שמחפשים שמש ומפנים את הצד הרחב של עליהם אל השמש.

3. ניצול מרבי של מעט המים הנכנסים לסדקים .

4. למרות הסיבות דלעיל, עדין נשאר גידולו של הצלף הסחוסי בגדר פלא.  כיצד מצליח להישאר ירוק עם הרבה עלים גדולים ובשרניים במשך כל השנה, ועוד לפרוח ולהניב פירות רבים דווקא בקיץ, במדבר כה קיצוני כמדבר אילת, שבו כמות ממוצעת של משקעים כ-20 מ"מ, החום בקיץ מגיע עד 48מעלות וסלעי הגרניט שעליהם צומח הצלף מתחממים עד כ-80 מעלות בקיץ .

                                   

עז שבאילנות:

 הגמרא במסכת ביצה (1) קוראת לצלף: "עז שבאילנות" : "דאמר רבי שמעון בן לקיש :ג' עזין הן: ישראל באומות, כלב בחיות, תרנגול בעופות, ויש אומרים אף עז בבהמה דק, ויש אומרים אף צלף באילנות".

רש"י אומר על הצלף: "לא ידעתי מהו עזות שלו". התוספות מציעים כמה הסברים לעזותו: א. בשם התוספתא משום שעושה ג' פירות : עלין, אביונות וקפריסין (להלן יוסבר מהם), עזותו הוא בריבוי פירותיו. ב. שטוען פירותיו בכל יום (כפי שיוסבר להלן) עד  כאן מהתוספות.

יש אומרים שעזותו מתבטאת בכך שקשה מאד לעקרו כי שורשיו נאחזים בסדקי הסלעים ואם תנסה לקצצו או לשרפו – יצמח מהר מחדש. ובזאת תכונותיו מתאימות לעם ישראל – עז שבאומות.

בנוסף לכל הנאמר לעיל, מי שרואה את גידולו של הצלף "מטפס על הקירות" צומח על מצוקים מסולעים ובמיוחד על קניוני הגרניט (תמונה 3) שבשמורת הרי אילת, מבין ורואה בפשטות את עזותו.

 

ה"בן איש חי" רבי יוסף חיים מבגדד שואל : מדוע לא הזכיר את עזותו המפורסמת של הנמר "הוי עז כנמר" ? (ב) ומתרץ, שהזכירו רק בעלי חיים שיש חידוש בעזותן : הכלב יש חידוש בעזותו,  כי הוא ה"עני שבחיות" "לית עני ככלבא" (1ג). בתרנגול ישנו חידוש בעזותו, כי אינו מעופף, ובישראל ישנו חידוש בעזותם, שבמידתם העצמית הם ענוים, תכונה שירשו מאבותם.

ונראה שהגמרא מונה את עזותן של ישראל, יחד עם שאר עזים, כדי  לרמוז שכוון שישראל דומים להם מצד עזותם, צריך להדמות להן גם במידות טובות אחרות הנמצאות בהן, והן: מהכלב שהוא נאמן לאדונו ומוסר עצמו לבעליו, ראוי לישראל ללמוד – שיכירו את קונם וימסרו נפשם בעבודתו, מהתרנגול אפשר ללמוד בהתנהגותו בענייני אישות "שמפייס ואחר כך בועל" (1ד) וכך ראוי לישראל להתנהג במידה זו, ולאו דווקא בעניין תשמיש, אלא בכל דבר ודבר, שבין אדם לחברו ובין איש לאשתו, ולא יבוא ליטול בחוזקה אלא בפיוס.

מעז אפשר ללמוד שהיא תמיד רצה בראש, "מסגי ברישא", ואחריה שאר הצאן, כן ראוי לישראל, שבכל צרה שבאה לעולם, הם יהיו הראשונים להתפלל.(2ג)

ומהצלף שטוען פירותיו בכל יום – שידמוהו ישראל, שיעטו פרי בתורה ובמצוות בכל יום. (עד כאן מבן יהוידע). ונראה לי כוונתו בלימודים מהצלף, שלמרות שישראל ענוים, ויודעים שמעלת נפשם האלוקית, לא באה להם בהשתדלותם, אלא היא יצירה אלוקית. עם כל זה, צריכים להיות עזים ולהתאמץ לעשות פירות, בהשתדלותם העצמית, בתורה ומצוות בכל יום, כדי להוציא סגולתם האלוקית אל הפועל.

​

ריבוי ברכות הנהנין   (הסבר על חלקי הצלף יבוא להלן)

במסכת ברכות (2), נאמר שעל הצלף ישנן שתי ברכות :בורא פרי העץ ואדמה. "על העלין ועל התמרות אומר בורא פרי האדמה (רש"י – כי נוטעים האילן גם על דעת אכילת העלים והתמרות) ועל האביונות ועל הקפריסין אומר בורא פרי העץ.(כי נוטעים הצלף על דעת אכילתם.)

במסכת מעשרות (3) : "רבי אליעזר אומר: הצלף מתעשר תמרות ואביונות וקפרס. רבי עקיבא אומר: אין מתעשר אלא אביונות, מפני שהן פרי".

אנו פוסקים כמו רבי עקיבא שרק האביונה נחשבת פרי ולא הקרפס, לכן נפסק בשולחן ערוך(4): "על העלין ועל התמרות ועל הקפריסין – בורא פרי האדמה.ועל האביונות שהם עיקר הפרי – בורא פרי העץ".

ובשער הציון(5): "ועיין בברכי יוסף שכתב דהיום, לא נטעי להו אינשי כלל אדעתא דעלין ותמרות ויש לברך עליהם שהכל"(שהיום לא נוטעים אותם האנשים על דעת העלים והתמרות, לכן יש לברך עליהם "שהכל נהיה בדברו").

יוצא מכך שלהלכה ישנן על הצלף3 סוגי ברכות:

על האביונות: בורא פרי העץ.

על הקפריסין: בורא פרי האדמה.

על העלין והתמרות: שהכל נהיה בדברו.

 

האביונה הוא הפרי של הצלף (תמונה 4-5) בצורת קישוא קטן, עם גרעינים כמה "סברס" צהוב מבפנים ומריח כמו חרדל וחריף (הגרעינים) כמו סחוג, ראוי לאכילה לאחר החמצה, נמכר בקופסאות שימורים בסופרמרקטים יוקרתיים במחיר רב.

ברכתו בורא פרי העץ כי עיקר גידולו לשם הפרי.

סגולת הפרי: לפריון לנשים עקרות. ואולי מכאן שם הפרי: "אביונה".

על פי הפסוק בספר קהלת (6): "וזכור את בוראך בימי בחורותיך, עד אשר לא יבואו ימי הרעה...ותפר האביונה".

 

הקפריסין – אלו הפרחים  כשהם סגורים עדין (תמונה 6) כן מובא בפירוש הרב קהתי (3) ובפירוש הרב שטיינזלץ(2).(7).

אפשר לאוכלן בשתי צורות: כשהם מיובשים, ומשמשים כתיבול לבשר (בעיקר אצל המרוקאים). או כשהם מוחמצים (לאחר שנשרו במים מוחלפים להפיג מרירותם) ואז ריחם חזק כריח חרדל. נמכר בצנצנות קטנות,( תמונה 7) כיום 'מייד אין תורכי'ה', אך אפשר להחמיצו גם בתוצרת עצמית בבית. בצורה נוספת, שמעתי מפי עולים מצרפת, שבצרפת עושים חרדל צרפתי אמיתי וחזק מפרחי הצלף ולא מפרחי החרדל המוכרים. אך וודאי שאין מברכים עליו בורא פרי האדמה כי שינה צורתו, חריף וטפל לנקניקיה.

 

בלטינית ובאנגלית נקרא הצמח על שם הפרחים: סיפרוס(8). 

בבית המקדש הכינו "יין קפריסין" – "כדי לשרת בו את הציפורן כדי שתהא עזה"(9).

כדי שריח הציפורן – אחת מ11 סמני (בשמי) הקטורת יהיה עז – שרו אותה ביין קפריסין.

ואז ריח הקטורת היה כה עז עד שהריחו אותה עד העיר יריחו (10). ומסופר שבזמן בית המקדש, לא הייתה צריכה אשה ביריחו להתבסם כי כולם היו מבוסמים מריח הקטורת .וכן,עיזים שבהר מכוור(מקום רחוק מירושלים, יש אומרים:מקום בעבר הירדן) היו מתעטשות מריח הקטורת.(10א). לדיעה אחת,יריחו נקראת על שם ריח הקטורת שהגיע אליה מירושלים(11).

וכל זה בסיוע מיודענו ה"צלף".

התוספות (12) מסבירים ש"יין קפריסין" נעשה מקפריסי הצלף, רש"י (13) מסביר שהוא יין שבא ממקום שנקרא קפריסין.

נראה לעניות דעת לומר, שאין מחלוקת ביניהם כי האי קפריסין שנקרא בתנ"ך אלישה (14), הוחלף שמו אחר כך לקפריסין, כי גדלים בו הרבה עצי צלף, ומסתבר שעשו שם את יין הקפריסין שנעשה מפרחי הצלף – קפריסין.

וגם רש"י וגם תוספות מדברים על אותו עניין.

בשעות הלילה נפתח הפרח (תמונה 8) בגודל כף יד פתוחה עלי כותרת לבנים (כדי למשוך תשומת לב מאבקים ליליים) עמודים רבים עם אבקנים, עמוד עלי ארוך באמצע ובראשו הצלקת שהיא גם השחלה (עיין הערה 7).

בשעות הבוקר כשמתחיל להתחמם, הפרח נובל, הופך צבעו לסגול (תמונה 9) עמודי האבקנים נכמשים, אך עמוד העלי נשאר זקוף, ובמידה והצלקת הואבקה, נוצרה "חנטה", שהיא הרגע בו הופך הפרח לפרי, ועמוד העלי נהפך לעוקץ הפרי (המקל שבו מחובר הפרי לעץ) (5 ).

 

העלים – ( תמונה 10) מברך בורא פרי האדמה (2), אך בימנו לפי דעת הברכי יוסף (5) מברכים "שהכל". אפשר לטגן את העלים ולעשות צ'יפס. העלים קצת מרים אך במדבר – גם זה מעדן. היעלים במדבר לא אוכלים אותן, אך זחלי עש ופשפש הצלף – חוגגים עליהם.

העלים מכילים הרבה נוזלים, ומי שתעה במדבר ואין לו מים, יכול לכתוש ולסחוט את העלים – לשתותם ולהציל חייו.

התמרות – לפירוש רש"י (16) הם כעין בליטות על העלים. (דבר שלא ראיתי בצלף הסחוסי המדברי).

לפי ספר"הערוך" (17) הם הענפים הצעירים בצבע ירקרק (בצלף הסחוסי)(תמונה11) או סגלגל (בצלף הקוצני). (תמונה 12)אפשר לשלוק אותם במים רותחים ולאוכלם עם עליהם (18).

לפירוש אחר: אלו העפצים – בליטות עבות במרכז הענף בצורת כדורים קטנים, (תמונה 13)אפשר לבשל אותם ולאוכלם (את מי העפצים מערבבים בדיו לכתיבת סת"ם והם גורמים שהדיו ייספג היטב בקלף.)                    

דוגמא לעתיד לבוא

ישנה גם עזות רעה כעזות התלמידים שמחציפין למוריהן. ולהנצל מכך התפלל רבי יהודה הנשיא: "יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו שתצילני היום מעזי פנים ומעזות פנים בדברי תורה"(19). וכדוגמא לסוג עזות פנים שכנגדה התפלל רבי,מביאה הגמרא מעשה שקרה עם רבן גמליאל: "יתיב רבן גמליאל וקא דריש (ישב רבן גמליאל ודרש) עתידה אשה שתלד בכל יום. שנאמר:"הרה ויולדת יחדיו"(20). ליגלג עליו אותו תלמיד,ואמר: אין כל חדש תחת השמש"(21). אמר לו: בוא ואראך דוגמתן בעולם הזה, נפק אחוי ליה תרנגולת(יצא הראה לו תרנגולת).ותו יתיב (ושוב ישב). רבן גמליאל וקא דריש (ודרש): עתידים אילנות שמוציאין פירות בכל יום, שנאמר: "ונשא ענף ועשה פרי"(22), מה ענף בכל יום, אף פרי בכל יום. ליגלג עליו אותו תלמיד, ואמר: והרי כתוב"אין כל חדש תחת השמש"(21). אמר לו: בוא ואראך דוגמתן בעולם הזה,נפק אחוי ליה צלף (יצא הראה לו צלף) כו' "רש"י מפרש: צלף-מין אילן הטוען ג' מיני פירות: אביונות וקפריסין ולולבין, וכי איתיה להאי, ליתיה להאי (וכשנמצא זה, לא נמצא זה).

הצלף בעונת הפרי נותן בכל יום פרי חדש (תמונה 14), על ענף אחד אפשר לראות: פרחים סגורים, פרחים העומדים להפתח, פרחים פתוחים, פרחים נבולים, חנטה, פרי קטן, פרי גדול בוסר, פרי בשל ופרי אכול (שנשארה רק קליפתו החיצונה).

הערה מתודית מהסיפור על רבן גמליאל: צא וראה מה גדול כוחו של לימוד בחיק הטבע, עד שרבן גמליאל יצא מבית המדרש והראה לאותו תלמיד חוצפן את התרנגולת ואת שיח הצלף, ולא הסתפק בהבאת ענף הצלף "לכיתה", או בהסבר מילולי בלבד 1 (אפילו מלווה בצילום).

 

לסכום סגולות הצלף שנכתבו עד כאן:

1. אכילת פריו (האביונה)-נגד עקרות.

2. מחזק את ריח הקטורת (יין קפריסין).

3. עוזר לכתיבת סת"מ (מי עפצים).

4. דוגמא לעתיד לבוא (דרשות רבן גמליאל).

5. מברכים עליו 3 סוגי ברכות (עץ,אדמה,שהכל).    
   
   (תכונות נוספות צלף בשמושים רבים ברפואה עממית: בעזרת הקוצים שעל ענפי הצלף נהגו להוציא עלוקות. יהודי תימן נהגו ללעוס את העלים כתרופה לכאבי שינים. אצל הבדואים בסיני מכינים אמבט אדים מעלי הצלף לריפוי הצטנניות. בצפון אפריקה משתמשים בשורשי צלף כתושים כחומר משלשל. קליפת גבעול הצמח משמשת בהודו לטפול בשיגרון, בשיתוק, בכאב שינים ובמחלות פנימיות שונות. קליפת העלה יכולה לשמש לכיסוי פצעים ולמניעת זיהומים.)

 

תיחום גבולות הנחלות בארץ ישראל

אך לעניות דעתי, עיקר מעלתו ועזותו של הצלף נלמד מהענין הבא: כשיהושע חילק את הנחלות לשבטים ולמשפחות, הוא תיחם את הגבולות ב"חצובא" כלשון הגמרא (23).רש"י מסביר: "לפי שאינו יונק לא מכאן ולא מכאן".

בספרי ידיעת הארץ מסבירים ש"חצובא" הוא החצב המוכר לנו. צמח גיאופיטי (עם בצל), שאינו נראה באביב ובקיץ, אך בתחילת הסתיו הוא מוציא שרביטו הגבוה ועליו פרחים, ואחריו גדלים עלים גדולים. (תמונה 15) ובגמרא(24):"חצבא מקטעא רגלא דרשיעי" - החצב מקטע רגל הרשעים. הרשעים שבקיץ מסיגים גבול שכניהם, בבוא הסתיו מורה להם החצב: שוב למעונך-שוב למקומך. בצלו של החצב נאחז היטב בינות לסלעים שבקרקע, וקשה מאד לעוקרו. רש"י מסביר סיבה אחרת לכך ש"חצובא מקטעי רגלא דרשיעי" "ששורשיו נוקבים ויורדים בעומק ואין מתפשטים לצדדים... והרשעים אין לומדים ממנו".              

אך ישנה בעיה בנגע לתיחום גבולות הנחלות עם החצב המוכר לנו: החצב נדיר במדבר, אינו גדל בכמויות שאפשר לתחם איתו גבולות.( תמונה 16) (ובודאי שאינו גדל על סלעי הגרניט שבאזור אילת, (תמונה 17) שלדעת רס"ג נתחלקה לשבטים.) אם כך, כיצד נסמן איתו את גבול הנחלה בין משפחות שבטי יהודה ושמעון הנמצאים במדבר?                                       

אמנם, הרב קוק בפרושו "עין אי"ה" (25) מפרש, שה"חצובא" שאיתו תיחם יהושע את הגבול הנחלות,הוא הצלף. תפקיד זה מתאים מאד לצלף, כי הצלף,(במיניו הרבים) מותאם לתנאי הגידול בכל אקלימי ארץ ישראל. נוכל למוצאו בגולן, בגליל, בשומרון, ביהודה, מישור החוף, השפלה ובמדבר. בכל סוגי הקרקע וכמויות המשקעים וגם במדרונות הגבוהים ומשופעים שיפוע חד. ( תמונה18)(תמונה 3)

ובזאת, אנו מוצאים את עיקר "עזותו" ואת סגולתו העיקרית-עזרה משמעותית בישוב ארץ ישראל, ובהנחלתה לשבטי י-ה.

שמו של הצלף

 

ולסיום, מנין קבל הצלף את שמו?

בספרי המדריכים ובאינציקלופדיות כתוב, שבגלל שפריו מתפצל ונפתח (תמונה 19), בדומה לקליפת בננה, קבל את שמו: צלף מאותיות פ.צ.ל.

אולם, לעניות דעתי, ישנה סיבה יותר פנימית ומתאימה: בגמרא במסכת שבת (26) מובא סיפור: מעשה בחסיד שהיה לו כרם ענבים גדור בגדר אבנים. שבת אחת טייל החסיד להנאתו, וראה שגדר כרמו נפרצה. חשב לעצמו,"ביום א' יש לי הרבה עבודה לסתום הפירצה כי:"שועלים קטנים מחבלים כרמים, וכרמנו סמדר" (27). אך מיד התחרט על מחשבתו. "על מה חשבתי בשבת?! על העבודה של יום א' (לפי ההלכה, לא עבר עברה, כי"הירהורים מותרים כו'", ומה שנאסר הוא רק דיבור של חול "ודבר דבר"). אך בגלל שהיה חסיד, החמיר על עצמו ואמר: "בגלל שחשבתי על מלאכה בשבת, לא אגדור גדר זו לעולם". לאחר זמן, הלך לראות מה קורה בכרמו, וראה שהענבים בשלים, וששום שועל לא נכנס לכרם. הסתכל בפרצה וראה, שזימן לו הקב"ה צלף שצמח בפרצה וחסם אותה. כפי שראינו (תמונה 20),לצלף ישנם קוצים רבים בצורת אונקל, על הענפים וגם על העלים. ואוי לו לאותו שועל שינסה לעבור בסבך ענפיו. (אמנם, שועל הצוקים הקטן אוכל פירות הצלף, וכך גם מפיץ זרעיו, אך עושה זאת מבלי להכנס לסבך הענפים).

ומספרת הגמרא שהתפרנס אותו חסיד ואנשי ביתו מאותו צלף כל ימי חייו. עד כאן הסיפור.

 

אומר רבי יוסף חיים מבגדד ("הבן איש חי") בסיפרו "בן יהוידע" (28) שמצא בספר "ליקוטי הש"ס לאר"י, שמפענח פרטים מהסיפור. שאותו חסיד היה רבי יהודה בר אילעי, ובאותו זמן נתנוצץ בו גילגול נשמה של צלפחד בן חפר. צלפחד מוכר לנו על ידי בנותיו, שאהבו מאד את ארץ ישראל, ובקשו ממשה רבנו שנחלתו בארץ ישראל של אביהם, שמת במדבר, תעבור אליהן,כי אין להן אח. ומדגישות בדבריהן ש"אבינו לא היה בעדת קורח (שאין להם חלק בא"י), אלא"בחטאו מת". (29)מפרש רש"י לפי דברי רבי עקיבא בגמרא (30) שחטאו של צלפחד היה חילול שבת, והוא מקושש העצים שבסוף פרשת "שלח לך" (31).

 

התוספות בפרק "יש נוחלים" (32) מבארים בשם המדרש, שצלפחד "לשם שמים נתכוין", שחשש שישראל יזלזלו בשמירת שבת, לכן חילל שבת במזיד, כדי שיענש ויסקל, ומעשה זה ירתיע את ישראל.

אמנם, צלפחד עבר עבירה חמורה, אך כגלל שעשה זאת"לשמה", ניתנה הזדמנות לנשמתו לתקן את עצמה. וכך היא חזרה לחיות אצל אותו חסיד שבסיפורנו. וכשהחמיר החסיד בהלכות שבת נתקנה נשמתו מעוון חילול שבת של צלפחד. אותו עץ שצמח בגדר של אותו חסיד נקרא צלף על שם צלפחד. עד כאן הסברו של האר"י.

​

ומוסיף בספר בו יהוידע ואומר: ראה כמה הדברים יפים: צלפחד חטא בעצים, ו"חטף" אבנים(כשנסקל), ואותו חסיד החמיר באבנים(של הגדר), וזכה לעצים(הצלף). ומוסיף עוד, שבתלמוד הירושלמי מסתיים סיפור החסיד במשפט: "זימן לו הקב"ה צלף חד"(צלף אחד). צלף חד הם בדיוק, אותיות צלפחד. עד כאן מספר בן יהוידע.

יש משערים (33),שאולי אותם עצים שקושש צלפחד במדבר היו ענפיו של עץ הצלף. (תמונה 21) כי במדבר הקיצוני של סיני, כמעט ואין מצליחים לשרוד, מלבד הצלף הסחוסי ושיטה סלילנית או שיטת הסוכך.

 

מחשבתו של צלפחד

נשאלת השאלה: מדוע כל כך פחד צלפחד (גם בשמו מסתתר פחד) שתשכח שבת מישראל, עד שראה צורך להקריב את עצמו על מזבח שמירת השבת?

והנה התוספות בשם המדרש אומרים (32): "ומעשה המקושש היה בתחילת ארבעים (שנה במדבר), מיד אחר מעשה המרגלים, שאמר במדרש שלשם שמים נתכוין, שהיו אומרים ישראל: כיון שנגזר עליהם שלא ליכנס לארץ ממעשה מרגלים, שוב אינם מחויבין במצוות, עמד וחילל שבת, כדי שיהרג ויראו אחרים..."

אם כן, מובן חששו של צלפחד. אך מדוע שישראל יאמרו שאם לא נכנסים לארץ ישראל, אין צורך, חס וחלילה לשמור מצוות?

 אך התשובה ברורה, כי למדנו הרבה פעמים שעיקר קיום המצוות הוא דוקא בארץ ישראל. כדברי התורה (34): "ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים, כאשר צווני ה' אלו-הי לעשות כן בקרב הארץ אשר אתם באים שמה לרשתה". וכדברי הרמב"ן בפרושו לספר ויקרא (35) שקיום המצוות בחוץ לארץ הוא רק בבחינת "הציבי לך ציונים" (36) "כדי שלא יהיו חדשים עלינו כשנחזור לארץ,כי עיקר כל המצוות-ליושבים בארץ ה' (37)". לכן צלפחד שהרגיש בדברי טעותם של ישראל, פחד מאד, ומסר נפשו.

רואים מכאן, את אהבתו הגדולה של צלפחד לשמירת המצוות, ואהבתו העזה לארץ ישראל ולקדושתה.

וכעת אפשר להבין, מהיכן באה האהבה הגדולה של בנות צלפחד לארץ ישראל, שבאה לידי ביטוי בדרישתם ממשה לקבל את נחלת אביהם ולקרוא שמו על נחלתו בארץ ישראל. מאחר שנתחנכו בבית

אוהב תורה וארץ ישראל, כביתו של צלפחד.

 

מקורות והערות

1.מסכת ביצה דף כ"ה עמוד ב'.

1א.ספר בן יהוידע,מסכת ביצה פרק ד' דף כ"ה עמוד ב'.דף צ"א מדפי הספר.

1ב.מסכת אבות פרק ה' משנה כ'.

1ג. מסכת שבת דף קנ"ה עמ' ב'.

1ד. מסכת עירובין דף ק' עמ' ב'.

2.מסכת ברכות דף ל"ו עמוד א'.

3.מסכת מעשרות פרק ד' משנה ו'.

4.אורח חיים סימן ר"ב סעיף ו'.

5.אורח חיים סימן ר"ב שער הציון אות מ"א.

6.פרק י"ב פסוק ה'.

7.תמיד תהיתי כיצד מסתדר פירושם זה עם פירוש רש"י(2)-"קפריסין:הוא קליפה גדולה שסביבות הפרי".וכן מובא בסוגרים בשלחן ערוך(4).והנה האיר עיני ר' מיכה ארז ממדרשת אל ארצי אילת, שלפי הסוגיה בדף ל"ו עמוד ב' נקרא הקפרס "שומר לפרי",אך הוא נמצא רק כשהפרי קטן,ונופל כשהפרי גדל.ובזה שונה מכל הפירות.המיוחד בפרח הצלף,שהשחלה נמצאת בו,לא בבסיס הפרח,כמו בשאר הפרחים.אלא,בקצה העליון של עמוד העלי.וצורת השחלה,היא בדיוק כפרי קטנטן.וכך אפשר להבין,שעלי הגביע של הפרי,כשעודנו סגור,נקראים:"שומר לפרי" ו"קליפה גדולה שסביבות הפרי".

8.ciprus.

9.תפילת "פיטום הקטורת" בסוף תפילת שחרית.

10.מסכת יומא דף ל"ט עמוד ב'. 10א.מסכת תמיד פרק ג' משנה ח'.ובפרוש קהתי.

11.רש"י מסכת ברכות דף מ"ג עמ' א',דבור המתחיל:שמן ארצנו.

12.מסכת ביצה דף כ"ה עמוד ב' דבור המתחיל "וצלף".

13.מסכת כריתות דף ו' עמוד א'.

14.אטלס דעת מקרא עמ' 114 ,188.

15. השלכות הלכתיות לענין החנטה בשאר פירות:לגבי שמיטה,עורלה,מעשר שני ומעשר עני.אם חנט הפרי לפני ט"ו בשבט,הפרי שייך לשנה הקודמת.ואם חנט לאחר ט"ו בשבט,שייך לשנה הנוכחית.

16.מסכת ברכות דף ל"ו עמ' א'.אך במסכת שבת דף ל' עמ' ב' כשהראה רבן גמליאל צלף לאותו תלמיד שלגלג,מפרש רש"י שם: "צלף:מין אילן שטוען 3 מיני פירות:אביונות,קפריסין ולולבין.לולבין היינו הענפים הדקים.וצריך עיון.

17.ספר "הערוך", ערך "תמר".

18.ראה תמונה בגמרא עם פירוש הרב שטינזלץ מסכת ברכות דף ל"ו עמ' ב'.

19.מסכת שבת דף ל' עמ' ב'.

20.ירמיה ל"א,ח'.

21.קהלת א',ט'.

22.יחזקאל י"ז,ח'.

23.מסכת בבא בתרא דף נ"ו עמ' א'.

24.מסכת ביצה דף כ"ה עמ' ב'.

25.פירוש"עין אי"ה" למסכת שבת דף ל' עמ' ב'.כרך א' עמ' 131-132.עיין שם,שמחבר,בהסבר נפלא,את סגולת הצלף שנותן פירותיו בכל יום,לענין תיחום הנחלות ע"י הצלף בידי יהושע,והנה תמצית דבריו:הרשע,שמסיג גבול נחלת חברו,מחשיב יותר את קניני עולם הזה ותענוגותיו,מאשר צו המוסר שמגביל את האדם להנות רק מיגיע כפיו,וממה שקצבה לו ההשגחה העליונה. כשיתעלה העולם למצב שגם אם יושפע שפע רב לעולם,בכל זאת האדם ינצל שפע זה בצורה נכונה וישרה,רק לצרכיו הנדרשים- לצורך התעלותו הרוחנית והמוסרית.אז ישפיע ה' טובה כזו לעולם,שעל ידה נוכל להשיג את טוב הפירות בכל יום,ללא צורך לעמל וציפיה כה רבים,עד לחנטת הפרי והבשלתו.מיד נוכל להשיג את הטובה התכליתית.כי אנו מובטחים להשמר מהרעה של הימשכות אחר הנאות מזיקות,שבריבוי הפרי ובקלות השגתו.

  לכן,אותו "צלף" שתפקידו לסמן את הגבולות ולהרתיע את הרשעים משיגי הגבול,שמשתמשים בצורה מעוותת בריבוי הטובה(כאותו חצבא שמקטע רגלא דרשיעא במסכת ביצה דף כ"ה עמ'ב',ושבו תיחם יהושע את גבולות הנחלות במסכת בבא בתרא דף נ"ו עמ'ב')הוא אותו "צלף"שמביא רבן גמליאל,במסכת שבת דף ל' עמ' ב',כדוגמא לעתיד לבוא,שבו נותנים אילנות פירותיהם בכל יום.

  במילים אחרות:בעולם של "אין חדש תחת השמש"(כליגלוגו של אותו תלמיד),מהוה הצלף בעצם תכונותיו,דוגמא חיה של מה "שלמעלה מהשמש"-לעתיד לבוא. עיין בהרחבה בעין אי"ה ותשבע עונג.

26. מסכת שבת דף ק"נ עמ' א'.

27. שיר השירים פרק ב' פסוק ט"ו.

28. בן יהוידע על מסכת שבת דף ק"נ עמ' א'.מובא ב(נספח א') בסוף המקורות.

29.במדבר כ"ז,ג'

30.מסכת שבת דף צ"ו עמ' ב'(ולפי דעת ר' יהודה בן בתירא, מהמעפילים היה.)

31.במדבר ט"ו ל"ב.

32.מסכת בבא בתרא דף קי"ט עמ' ב' ד"ה "אפילו קטנה".תרגום יונתן במדבר ט"ו, ל"ב.

33.בספר "בסוד אילן ופרח" לנגה הראובני.

34.דברים ד', ה'.

35. רמב"ן ויקרא י"ח, כ"ה.

36. ירמיה ל"א, כ'.

37.ועיין בספר "לנתיבות ישראל"לרב צבי יהודה קוק,חלק א' עמ' קע"ו-קע"ט.