חויה בהרי אילת

הקוד של פקוד יפקוד‫

 

יציאת מצרים מתחילה מאילת. מדוע?
ההרים שמעל לעיר עקבה שממזרח לאילת של ימינו‫ נקראים במפות "הרי מדיין".
לפי דעת 'אטלס דעת מקרא' (עמ' 98) יתרו היה גר בדרום‫ עקבה. בדרום עקבה ישנה באר עתיקה של מים הראויים לשתיה, היחידה בכל איזור אילת‫ שממנה שתו תושבי המקום במשך כל הדורות בהיסטוריה, וגם בימינו, והיא כנראה הבאר‫ שבה פגש משה את בנות יתרו והצילן מידי הרועים. אחר כך משה רועה את צאן יתרו, ואינו‫ רוצה ליהנות מהגזל של השדות המעובדים שבערבה, ולכן נוהג את צאנו למדבר, ככתוב‫(שמות ג', א'): "וינהג את הצאן אחר המדבר ויבוא אל הר האלוקים חורבה".‫

קשה מאוד להניח שמשה נהג את הצאן עד המקום שמשערים היום שהוא הר סיני שבדרום‫ סיני, כי המרחק הוא עצום: כ300 ק"מ מאילת. נוח יותר לשער שלקחן למקום שנקרא‫ היום שמורת הרי אילת, מערבית לאילת של ימינו (כי ע"פ רוב הדעות, חצי האי סיני של‫ימינו הוא מדבר סיני של התורה).‫
אם כן, הסיפור המובא במדרש (שמות רבה פרשה ב', אות ג'), שמשה רדף אחר הגדי הצמא‫ עד שהגיע למעיין, אפשר לשער שזהו 'עין נטפים', כ-9 ק"מ מערבית לאילת, המעיין היחיד‫ ברדיוס 100ק"מ שנמצא באזור אילת של ימינו (או אולי מעיין אחר שהיה קיים בזמנו של‫משה באזור).‫שם הוא פוגש בסנה הבוער (ע"פ פירוש "עץ יוסף" על מדרש רבה הנ"ל, ד"ה "עד שהגיע‫ לחסוח"), ובסנה ה' שולח את משה לגאול את ישראל ממצרים. לכך התכוונתי באומרי‫ שגאולת מצרים התחילה מאילת.‫

לאור כל האמור, ראוי להתבונן בהבטחה שמבטיח ה' למשה בסנה – שבני ישראל יאמינו לו‫ כשימעו את הביטוי "פקד". ‫בהקדמת השאלה הבאה:‫כשמשה בא בפעם הראשונה אל זקני ישראל ואהרן אמר להם את דבר ה' – האמין כל העם,‫ כפי שנאמר: "ויאמן העם וישמעו כי פקד ה' את בני ישראל" (שמות ד', ל"א).‫ רש"י אומר שה' הבטיח למשה שכאשר ישתמש בביטוי "פקדתי" יאמינו לו.
וזה לשון רש"י‫ (שמות ג', י"ח): "ושמעו לקולך" – מאליהם, מכיון שתאמר להם לשון זה ישמעו לקולך‫‫ שכבר סימן זה מסור בידם מיעקב ויוסף, שבלשון זה הם נגאלים.
יעקב אמר להם‫ 'ואלוקים פקד יפקוד אתכם'.
יוסף אמר להם 'פקד יפקוד אלוקים אתכם'"
צריך להבין כיצד פעל ה"קוד" של "פקד יפקוד".
ממאי נפשך: מחד גיסא, אם כל ישראל‫ ידעו את ה"קוד" – יכול היה כל אדם מישראל לבוא ולומר לעם את ה"קוד"; האם היו‫ מאמינים לו?
ומאידך גיסא, אם רק בודדים ידעו את ה"קוד" – מדוע כל העם האמין‫ כששמע אותו, והרי אינם יודעים שבלשון זו יגאלו?‫
מסביר הרב יהושע מקוטנא, בעל ה"ישועות מלכו", שה' שולח את משה אל בני ישראל רק‫ לאחר שנשמת ישראל מוכנה לגאולה. הגלות כבר פעלה את פעולתה הנצרכת, ואז נשמת‫ ישראל מרגישה את חוסר הצורך בגלות ו"צועקת" "די!".‫ בתורה מסופר עניין שליחת משה במראה הסנה (בתחילת פרק ג' בספר שמות) מיד לאחר‫ שבני ישראל נאנחים מהעבודה (בסוף פרק ב' שם).
יש להניח שכל אחד מבני ישראל נאנח‫ פעמים רבות קודם לכך; כל מי שעובד כל כך קשה, ומוכה, ומשליכים את בניו ליאור –‫ נאנח. אך עד כה האנחה היתה פרטית, כל אחד על צרותיו הפרטיות. והנה הגיע הזמן,‫כשמת מלך מצרים, שכתוב: "ויאנחו בני ישראל" (שמות ב', כ"ג) – כולם ביחד נאנחו,‫ והאנחה הכללית הזאת כנראה אמרה: גם אנחנו עם, מדוע לא נזכה גם אנחנו בעצמאות?‫ כשישנה אנחה ציבורית כזאת, פירוש הדבר שמבחינה לאומית הם ראויים לגאולה, לכן:‫"ותעל שועתם את האלוקים... וישמע אלוקים את נאקתם, ויזכור... וידע אלוקים" (שמות‫ב', כ"ג-כ"ה).‫
מובן מכל זה, שאם משה – או מישהו אחר – היה בא שנים מספר קודם לכן ואומר "פקד‫ה'" וכו' – לא היו מאמינים לו.‫ יש להבין: הגאולה אינה איזו סיסמה חיצונית או קוד לשוני.
הגאולה היא התעוררות‫ בנשמה, נשמת העם, ומוכנותה להיות נגאלת.
מעניין הדבר, שרבי יהושע טרונק מקוטנא‫לא כתב דברים אלו רק כ"דרוש" אלא ראה בהם פסק רעיוני אקטואלי לתחילת הגאולה‫בימינו. וכה דבריו בשו"ת "ישועות מלכו" (חלק יו"ד סי' ס"ו. מצוטט בתחילת ספר‫"לנתיבות ישראל" לרצי"ה חלק א'): "ואין ספק שהיא מצוה גדולה, כי הקיבוץ הוא‫ אתחלתא דגאולה, ובפרט עתה שראינו התשוקה הגדולה הן באנשים פחותי ערך, הן‫ בבינוניים הן בישרים בליבותם, קרוב לוודאי שנתנוצץ רוח הגאולה". דברים אלה נכתבו‫ בזמן העלייה הראשונה.‫

נתפלל ונכשיר עצמנו להיות זכאים לשלבים הבאים הגבוהים יותר של תהליך הגאולה, ועל ‫ידי זה נזכה לסיעתא דשמיא בכל מפעלותינו הפרטיים והכלליים.